יום חמישי, 28 במרץ 2013

נשים במשחקים: Starcraft

רק היום הגעתי לצפות בסרטון הראשון של אניטה סרקיזיאן, כחלק מסדרה שלה שבוחנת יצוג נשים במשחקי וידאו. כרגיל, הסרטון שלה רהוט ומעניין, ובכל מקרה כדאי להתחיל איתו.


אני חושבת שכל מי ששיחק אי פעם במשחקי וידאו מבחין בקלות בבעיה של ייצוג נשי במשחקי וידאו. כמו בקומיקס, גם במשחקי וידאו הנשים הן בדרך כלל הקורבנות, ולא הגיבורות, וגם כשהן הגיבורות, הן מוצגות כאובייקטים באופן שבו הגברים לא.

אני אתן כדוגמא את Starcraft II, בו אני משחקת היום. לפני כשנתיים וחצי יצא המשחק Wings of Liberty, והוכתר בכל מיני מקומות כמשחק הטוב ביותר של השנה, או של כל הזמנים, תלוי מי הכתיר. זהו משחק אסטרטגיה די סטנדרטי, אבל העלילה שלו באמת היתה עשויה היטב, ורמת הירידה לפרטים היתה מוצלחת. במשחק עקבנו אחרי ג'ימי ריינור, שנלחם בדיקטטור האנושי מינקס, בבני גזע הפרוטוס, ובבני גזע הזרג. אהובתו הישנה ומי שלחמה לצידו של ריינור, קריגן (שבמשחק המקורי היתה אפריקאית והפכה לג'ינג'ית בהירה) נשבתה על ידי הזרגים, סוג של ג'וקים ענקיים (כמו שהייתם מדמיינים את הבאגים מהמשחק של אנדר), שהפכו אותה למנהיגה שלהם. קריגן היא אויבת בחלק ממשימות המשחק, אבל היא לא אויבת אמיתית, כמו המנהיגים הגברים של הלוחמים האחרים, אלא היא במהותה קורבן ושבויה.

בחבילת ההרחבה שיצאה למשחק לפני כמה שבועות, Heart of the Swarm, אנו עוקבים אחרי מעליליה של קריגן אחרי שריינור שחרר אותה. עכשיו היא שוחררה משביה, והיא צריכה להצטרף למלחמה. יש מספר הבדלים משמעותיים בין Wings of Liberty ובין Heart of the Swarm, שנראה קשורים קשר הדוק למגדר של הגיבור.

1. התלבושות. כשריינור רוצה להגן על עצמו, הוא לובש שריון ענק וכחול. כשקריגן רוצה להגן על עצמה, היא לובשת בגד גוף. Seems legit.


2. המשחקיות. כשמשחקים בחיילים של ריינור, אפשר לאמן חיילים לפי הצורך. רוב החיילים הם גברים, מלבד חובשות וטייסות של מטוסי ריפוי, שהן נשים (החובשות גם משתמשות בקול סקסי כשמבקשים מהן לזוז ממקום למקום, עם צחקוק קטן בסוף כל משפט). החייזרים של קאריגן מספקים משחק אסטרטגי קצת אחר, שכן מדובר בבסיס צבאי שמורכב כולו מיצורים חיים. כל בסיס כזה (או מושבה) בנוי מחייזר-אם, שמשריצה לרוות. הלרוות האלו עוברות אבולוציה (נכנס לזה מיד) למבנים שונים ולתפקידים שונים. בראש המושבה יכולה להיות רק חייזרית, וכל הלוחמים מקורם באם הזו. זה לכאורה נותן לאישה תפקיד חשוב בקרב, אבל זה מנציח את מיקומה בתור האם, שתפקידה להתרבות ותו לא. החייזרים האחרים הם נטולי מין, והם לא מתקשרים, מלבד במלמולים חייזריים.

3. העלילה. בעוד שכשמשחקים בWings of Liberty מדובר במשחקי מלחמה ובעלילה מלחמתית בעליל (יש קצת פוליטיקה, אבל הרוב הוא אסטרטגי), בHeart of the Swarm יש עלילת משנה ניו אייג'ית, ולמען האמת גם מפגרת, כאשר צריך לפתח את גזע הזרג אבולוציונית. האבולוציה של Starcraft היא למרקית: חשים עקה, נכנסים לגולם לכמה שניות, ויוצאים משופרים, יכולת שניתן להקנות לצאצאים. זו למעשה הבעיה הקשה ביותר שלי עם המשחק, הקישקוש בלבוש הזה. כלומר, לא מספיק שמייצגים נשים באופן מחפיר, אבל גם אבולוציה?!
בנוסף, הסיבה היחידה שקריגן היא גיבורת המשחק הזה היא כי ריינור נהרג לכאורה בתחילת המשחק (אני באמצע המשחק, אבל אני מנחשת שהוא לא באמת מת). עד שריינור לא מת, הוא וקריגן נעים יחד (אלא שניתן לשלוט רק בקריגן, ולא בריינור).

המסר שמתקבל כשרואים טלוויזיה, משחקים במשחקי וידאו ורואים סרטים הוא ברור. נשים צריכות לתת לגבר לעשות את העבודה, אלא אם אין ברירה, או שצריך לנקום במישהו. אישה צריכה להיות הדמות החזקה והמשמעותית ברקע, ולתת את הקרדיט לגבר הקרוב. בWings of Liberty, למשל, למרות שעלילת המשחק מפגישה את ריינור עם דמויות רבות, הוא פוגש רק שתי נשים: אחת היא סוכנת כפולה, והיא הדמות היחידה שהיתה יכולה להיות גם גבר והנשיות שלה היא אגבית למשחק. השניה היא הרופאה הרגישה שמפצירה בריינור שיעזור לה ללא תמורה. אף גבר לא עושה את זה במשחק.


גם אם נניח שהמצב הוא כזה משום שגברים נוטים לשחק במשחקי וידאו יותר מנשים, הפגמים האלו בהחלט מנציחים את ההטיה הזו. משחקי וידאו הם לא דבר גברי במיוחד (בדיוק כמו תכנות, למשל), ואכן יש הרבה נשים גיימריות (אם כי הן מיעוט). אבל כאשר נשים מודרות מהמשחקים האלו, כי מי רוצה לשחק באישה שכל היעוד שלה הוא לשרבב את שפתיה, וכאשר גברים צעירים לומדים מהמשחקים האלו שנשים חזקות מגיעות בדרך כלל גם עם חזה גדול ואמפתיה מפותחת, אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. הייתי רוצה לראות את Wings of Liberty עם אפשרות לראות את העלילה מעיניה של אישה, כשכל דמות נשית מוחלפת בגברית ולהפך, ואת אותו הדבר ב-Heart of Swarm. מעניין לראות גבר בתור האב המגונן של כל המושבה, לראות גבר בבגד גוף משרבב שפתיים ומזיל דמעה. 

יום שישי, 8 במרץ 2013

יום האישה הבינלאומי + המפץ הגדול

השקפת העולם שלי מושפעת ללא ספק מהסביבה שבה גדלתי. סביבה עמוסה בנשים חזקות, שמעולם לא הרגשתי שהנשיות שלהן היתה מעצור בדרכן. דוגמאות כמו אמא שלי, שלמדה לתואר ראשון תוך כדי עבודה ועם שלוש ילדות בבית, כי זה מה שהיה חשוב לה לעשות, או סבתא שלי, שהגיעה לארץ ואיבדה את כל משפחתה ועדיין הקימה עסק ובנתה משפחה כי זה מה שהיה צריך. פמיניזם זה לא שכל הנשים צריכות לשאוף להיות המנכ"ל של יאהו (מי בכלל רוצה?), זה אומר שכל אישה שרוצה, יכולה לעבוד כדי להגיע לשם. וזה תמיד היה המסר ששודר לי. מעולם לא היה דבר שחשבתי שלא אוכל לעשות בגלל המגדר שלי (חוץ מלהשתין בעמידה), ולנשים ולגברים שהקיפו אותי יש בכך תפקיד חשוב.
אני מזכירה את זה, בגלל שאני יודעת שזה דבר לא מאוד נפוץ. בגלל שאני שומעת על נשים רבות שנרתעות מלימודי הנדסה ומדעים מכיוון שזה קשה, וכי רוב המדעניות שאני מכירה הן ביולוגיות, שהוא מדע ניסויי ולא מדוייק.

בגלל זה שמחתי לראות את הפרק השבועי של המפץ הגדול (ששודר בארה"ב השבוע, ספוילרים לפרק מכאן והלאה). המפץ הגדול היא לא איזו סדרה עם אג'נדה פמיניסטית מוסדרת, או אפילו עם ייצוג נשים מוצלח. במשך כמה עונות האישה היחידה בסדרה היתה פני, וההומור בדמותה היה מכך שהיא טיפשה, ומהיפוך התפקידים המגדריים במערכת היחסים שלה עם לנארד. אבל גם כשהיא היתה חובבת הספורט ולנארד רגיש ורוצה הצהרות אהבה, עדיין פני נראית מצויין ולנארד לא, לנארד מדען מבריק ופני מלצרית/שחקנית כושלת. לאורך העונות נוספו כמה דמויות נשיות, כולן מדעניות, ואני מניחה שזה בין היתה כדי להתמודד עם הביקורת הזו. היה מגוון גדול בנשים שהתארחו בסדרה, כמעט כולן היו יפות, אבל זו טלוויזיה.

הפרק השבועי היה עם אג'נדה ברורה מאוד, וגם בלי לדעת שיום האישה הבינלאומי היום, היה ברור שזו המטרה שלו. הוצגה בו בעיה אחת של נשים במדעים מדוייקים, והיא בעית הייצוג. היתה התעלמות מוחלטת מהבעיה שגם בתחומים בהם יש רוב נשי בלימודי תואר ראשון, שני ודוקטורט, והנשים מצטיינות כמו הגברים, אבל עדיין יש מיעוט נשי במשרות אקדמיות. כלומר, הבעיה היא לא רק של הנשים, שלא מעוניינות להכנס לתחומים גבריים לכאורה, אלא גם במערכת האקדמית, שמצד אחד הפכה את התחומים האלו לגבריים, ומצד שני לא מעוניינת בעצמה בהכנסה עכשיו של יותר נשים. 
הפרק התייחס בעיקר לבעיה של מיעוט נשים במדעים מדוייקים, וזו בעיה שקרובה לליבי במיוחד. כבר בכיתות המוקדמות ילדות לומדות שהן אמורות להיות טובות פחות במתמטיקה. אגב, זה עובדתית לא נכון, ילדות הן תלמידות טובות יותר בממוצע מילדים, גם במתמטיקה, אבל איפשהו בדרך נשים לומדות שכדאי להן לפנות לתחומי מדעי החברה והרוח, והתחומים הטיפוליים (אגב, למיטב ידיעתי נשים גם מהוות חצי בלימודי רפואה), בעוד שגברים הולכים ללימודי מדעים מדוייקים והנדסה. לא יודעת אם זה בגלל ששם הכסף, או שבעבר גיקיות היתה מאפיין גברי, אבל זה המצב.
בחברה שלי, שהיא חברה מאוד ורסטילית מבחינת העובדים, לדעתי כרבע ממחלקת הפיתוח מורכבת מנשים. אני במקרה בצוות שהוא חצי-חצי, אבל בכל הפגישות שאני משתתפת בהן האחוז הוא נמוך משמעותית. במחלקת ה-QA יש קצת יותר נשים, ובמחלקת כח אדם יש רוב נשי מוחלט. אני לא יודעת למה זה, כי אני עושה את העבודה שלי, וסיימתי תואר מדעי (בביואינפורמטיקה), ואני יודעת שאין שם חכמה גדולה ששמורה לגברים או ליחידי סגולה.

הפרק גם הציג נקודה יפה, וזאת שכל עוד המערכת האקדמית היא גברית בעיקרה, גם אם הם רוצים לשבור את הרוב הזה, בסופו של דבר הנשים צריכות לשמוע מנשים, ולא מגברים מרוחקים. בהרצאה בבית הספר גניקולוג אמר לנו פעם שלידה לא כואבת. המורה שלי בתיכון צחקה ואמרה "ואיך אתה יודע?!". אי אפשר להתעלם מההבדלים המולדים בין אישה וגבר. וכשאישה אומרת לי, מתוך התעשייה, שזה אפשרי, זה משמעותי יותר עבורי מאשר כשגבר אומר לי (באותו אופן שאני אקבל עצות דיאטה ממישהו שירד במשקל, לא ממישהו שהיה רזה כל חייו).
לפני שנה השתתפתי בפרוייקט קידום נשים באחת מחברות התוכנה הנחשקות בעולם. בשבוע האחרון לתוכנית העליתי את הביקורת שהייתי שמחה אם מתוך המרצים שראינו ב-13 השבועות האחרונים, אחת היתה אישה (היתה הרצאת כח אדם, ואז המרצה היתה אישה, אבל זה לא נחשב). לא כי אני צריכה חיזוקים, אלא כי אני אשמח לראות אישה בתפקיד מקצועי, כי אשמח לשאול אותה שאלות, כי אני חושבת שבפרוייקט של קידום נשים צריכות להשתתף נשים.

הנקודה האחרונה וזו שאהבתי ביותר בפרק, היא זו של התפקיד הכפול של נשים. גם אם אנחנו המדעניות המבריקות, מותר לנו גם להיות הנסיכות בורוד. אפשר להיות חזקה, עצמאית, מבריקה ועם קריירה, ועדיין לרצות להיות סינדרלה. כתבתי בפוסט הקודם על כך שאני חושבת שנסיכות דיסני הן מודלים נשיים טובים לילדות בסך הכל, ולא מפתיע אותי שנשים שהגשימו את החלום שלהן מזדהות עם המודלים האלו. הרבה פעמים נשים ננזפות משום שהן מטופחות, מאופרות ולבושות למופת. מנסים לרדד את הקיום הנשי ל:תהיי יפה, או תהיי חכמה, או תהיי אימהית. אבל אפשר להיות כל אלו בעת ובעונה אחת. חונכנו מגיל אפס מתפקידים מגדריים מסויימים, ולקבל על עצמנו סט נוסף של תפקידים (למשל, קריירה), לא אומר שצריך לזנוח את כל האחרים.

יום שבת, 2 במרץ 2013

דוקטור הו #1

אני ממספרת את הפוסט הזה כפוסט הראשון על דוקטור הו, כי בטח יהיו עוד.

כשהתחלתי לצפות בדוקטור הו, ובטח גם לפני, חשבתי שזו סידרה מעט מיזוגנית, כי דוקטור הו הוא הגיבור, והוא תמיד גבר, למרות רגנרציה תכופה שהוא עובר (שמשנה הכל לגביו, חוץ מאת המגדר שלו. חשוב לציין שהוא כן יכול תיאורטית להפוך לאישה, אבל הוא בעצמו הציג את האופציה הזו כגרועה למדי, אז הביקורת הזו שלי עומדת בעינה), שתמיד חובר לנשים. למה הוא לא יכול להיות אישה, תהיתי לעצמי. ולמה הוא גבר שמסתובב תמיד עם נשים צעירות ופגיעות ורותם אותן למטרותיו?

ובכן, זה פשוט היה כי אז לא הבנתי את דוקטור הו.

בדיעבד, אני חושבת שהנשים הצעירות האלו הן הדמויות המרכזיות האמיתיות של דוקטור הו. חשבתי, לפני כמה ימים, על כמה שזו סידרת בנות במהותה. כלומר, מטיילים בזמן, ונוסעים לחלל, ויש יריות וחיזרים ודילמות, אבל בסיכומו של דבר, אני מרגישה שהסדרה בעיקר מתעסקת בהתבגרות ובנשיות. כן, גם הדוקטור מתבגר ומשתנה, אך בתור גבר בן 900, הוא כבר דמות די אפויה. הוא משתנה ומגלה את עצמו בין התחדשויות, אבל אני מרגישה שזה מקביל יותר להתפתחות המלוות שלו מאשר התפתחות אותנטית שלו כאדם (התפתחות כזו שלו ניתן לראות ב"Human Nature", שבו הדוקטור נשלל מהדוקטוריות שלו, אז אולי הסדרה בעצם מדברת על הטבע האנושי, והדוקטור פשוט אינו כזה?).



בשבילי, ואולי פה כבר נקודת המבט שלי באמת השתלטה על האופן שבו אני תופסת אובייקטיבית טלוויזיה, אבל כל אחת מהמלוות הנשיות של הדוקטור פוגשות אותו בנקודת שפל מסוימת של חייהן (זה גם הגיוני. לא נצפה שאישה שהחיים שלה דבש תקום ותתלווה לגבר זר שמציע לה לראות את היקום), והזמן במחיצתו של הדוקטור עוזר להן לעבור תהליך ולהפוך לנשים אחרות. הוא נשאר די קבוע, הן אלו שנעות. זה בולט במיוחד בקומפניון הלפני אחרונה - איימי פונד, שהדוקטור היה חבר דמיוני שחיכתה לו כל חייה, ואפשר לטעון שגם אחרי שהגיע, היה חבר דמיוני שליווה אותה ברקע, סייע לה במערכות יחסים, במעבר לאמהות, במציאת עצמה (אצלה זה בולט במיוחד, כי הזכרונות שלה נשדדו ממנה על ידי הסדק, וזה במובן הליטרלי ביותר - הדברים אותם זכרה נעלמו רטרואקטיבית. הזהות שלה היתה מבוססת על היעדר, והדוקטור יצק לשם תוכן* והחזיר - יצר - לה את חייה).

אני כותבת את זה גם כי זה הבלוג שלי וזכותי לכתוב פה תובנות שאני מגיעה אליהן, אבל גם בגלל שזו סדרה שלכאורה עוברת על כל החוקים של ייצוג נשים. הנשים של הדוקטור מתאהבות בו לעתים קרובות (גם לאיימי פונד היה שלב הדלקות על הדוקטור), הן לרוב לבד עם הדוקטור, והוא החכם והמנוסה והן הצעירות המבולבלות. אבל כל זה רק למראית עין.

זה מתחבר אלי גם לדמויות בסרטים קלאסיים של דיסני. הדמויות בסרטים האלו הן תמיד נשים - בל, אריאל, סינדרלה, מולאן, יסמין - והן תמיד חסרות מנוחה בחייהן, רוצות יותר מהם. בסיום הסרט הן בדרך כלל מוצאות את ה"יותר" הזה כשהן מוצאות אהבה, אבל זה שיקוף טוב של חיי נשים שבמשך כל כך הרבה שנים נאבקו כדי שהאפשרויות יהיו פתוחות עבורן, ומשנפתחו מגלות שגם זה לא מספיק (כי זה לא בחירה, זה תפקיד נוסף). אולי זה סתם מאפיין של הקיום האנושי, חוסר נחת, חיפוש מתמיד אחרי הדבר שיסב אושר, גם אם אין כזה.
הנשים של דוקטור הו אמנם לא עוזבות אותו כשהן מוצאות אהבה, כמו בסרטי דיסני (אם כי זה כח מניע בחייהן וזה בסדר. אני חושבת שזה כח מניע בחייהם של הרבה אנשים), אבל הן מעין גרסה אמיתית לנסיכות דיסני. 

אין לי פואנטה אבל התחייבתי למדיניות "כתוב ופרסם", אז אני מפרסמת.

* If you know what I mean ;)

יום חמישי, 21 בפברואר 2013

סיפור אהבה טוב לפחות כמו דמדומים

בעיה אחת שאני נתקלת בה בתור פמיניסטית שמאלנית, היא הדחף לכפות על כל העולם את דרכי הצודקת. ברור לי לגמרי שנשים דתיות צריכות להתנגד להדרה שלהן, ברור לי לגמרי שמתנחלים צריכים להתפנות מרצון, ברור לי לגמרי שההבדלים הבסיסיים בין נשים וגברים לא מצדיקים אי שוויון, וכו'. אבל זה לא עולם מושלם, ואנחנו צריכים לקבל גם את זכותם של אחרים לחשוב אחרת.
לדוגמא, אני כמובן תומכת בזכות האישה על גופה, אבל זכות זו כוללת את הזכות שלא לבצע הפלה. לפני כמה זמן היתה כתבה על אישה שילדה תינוק פגוע מאוד, שמת כמה שעות אחרי הלידה. המחלה שלו היתה ידועה בערך מאמצע ההריון, וההמלצה הרפואית היתה הפלה. אלא שהאישה דתיה ובחרה להשלים את ההריון, להביא את תינוקה לעולם, ולהפרד ממנו. הטוקבקים היו, כמובן, שהיא טיפשה ושהיה עליה להפיל. אבל אם אנחנו כל כך תומכים שאסור להתערב לאישה בהחלטה אינטימית כל כך, למה אנחנו לא מניחים לה לשמור על דעותיה השמרניות.

או כשאנשים שמתלוננים על כפייה דתית כופים עלי את האתאיזם שלהם.

בקיצור, לכל אחד מותר לבחור מה שהוא רוצה. פמיניזם לא יכולה להיות, אלא מנקודת המבט של פמיניזם של אוכלוסיות (זו פראפרזה על משפט שמישהו אמר על גנטיקה של אוכלוסיות, ואני מסכימה ששם כמו כאן, הקסם הוא בכמויות). כלומר, כל אישה יכולה לבחור לעשות מה שבא לה. לא כדאי, ואפילו אסור, לשפוט אישה על מעשיה הלא פמיניסטיים לכאורה. אישה יחידה לא יכולה לפגוע במעמד כל הנשים (למרות שמירי רגב בהחלט מנסה), ויאללה, תניחו להן. אבל כשרוב הנשים בוחרות לא ללמוד מדעים, בוחרות לקחת חופשת לידה ולא הבעל, בוחרות לכסות את עצמן שלא לפתות גברים זרים, בוחרות לא ללכת ברחוב בלילה - כחברה, עלינו לשאול את עצמנו למה זה קרה.

וכאן אני מגיעה לעניין הפוסט, והוא ריהאנה. ריהאנה בחרה לחזור לבן זוגה כריס בראון, שבעבר נהג באלימות כלפיה. היא עזבה אותו מעט אחרי האירוע האלים (אך לא מיד), והם התקמבקו בזמן האחרון. היא אמרה בראיון שהפרידה ממנו היתה מאוד קשה לה, והיתה בעקבות לחץ ציבורי, ושהיא לא באמת עיבדה את מה שקרה, או אפילו בחרה בפרידה. מאז שהזוג חזר להופיע יחד בציבור, הם זוכים לקיתונות של ביקורת, בין היתר מלינה דנהאם, שכידוע מעמד האישה הוא בראש מעייניה. אם ריהאנה היתה חברה שלי, כנראה הייתי אומרת לה שתזרוק את כריס מכל המדרגות. אבל אולי אם הייתי חברה שלה הייתי מכירה פרטים נוספים? אולי הייתי יודעת שהוא השתנה? שהוא בטיפול? האם הוא או Karrueche Tran (אין לי מושג איך הוגים את שמה) זכו לביקורת כזו כשהם החלו לצאת? אם הנקודה היתה דאגה כנה לריהאנה, הייתי יכולה להבין, אבל העניין הוא הביקורת עליה על כך שהסכימה לקבל אותו בחזרה למרות מה שעשה.


אלימות נגד נשים היא כמובן בעיה חמורה מאוד, בעולם כולו, אבל דווקא ריהאנה צריכה להיות זו שתישא את הבעיה הזו על גבה? ומדוע, משום שלא הסתירה את המקרה, כפי שנשים רבות במעמדה עושות (ואז יש פה גם אלמנט של צביעות מצד התקשורת שלעתים קרובות יודעת). כמה גדול צריך להיות הסלב בשביל שיהיה מותר לו להכות את בת זוגו?

לסיכום, אין לי מושג. אבל זה גורם לי לחשוב.

כמו כן, אני רוצה להודות לקורא שחיפש בגוגל את המחרוזת "אני רוצה להזדיין עם כמה גברים בו זמנית" והגיע לפה. אני בטוחה שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

יום רביעי, 13 בפברואר 2013

לימון חום ואנגלי

היי, תראו, אני פה.
הסיבה שלא כתבתי זמן ארוך כל כך הוא שלא היה לי פנאי לכתוב כפי שרציתי. כלומר, היה לי פנאי לכתוב, אבל רציתי שכל פוסט פה יהיה מסה אינטליגנטית שנוצרה מאוסף רעיונות שאוחדו יחד, תוך שימוש בעריכה מחוכמת, לטקסט קצר ומחכים (וכך הגעתי למצב שבו יש לי המוני חצאי פוסטים שאני צריכה רק להוסיף להם חוכמה ולשלוח). בפועל, לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת למשימה הזו, וגם ככה למדתי שלאף אחד לא אכפת אם הטקסט מהודק או אינטליגנטי, כל עוד יש בו רעיון בסיסי הגיוני. ותמונות של ציצים.
In fact, forget the post.

אז מעכשיו הפוסטים יהיו, לכל הפחות, בגישת טייק אחד ו"שלח".

משהתגברנו על המכשול הזה, אפשר לחזור לעניינינו.

לפני שבועיים הסתיימה סדרה אהובה עלי עד מאוד, רוק 30. אני אוהבת אותה משום שהיא מתמצתת את מה שאני חושבת על סיטקומים ועל טלוויזיה חדשה, משום שהיא אהובת המבקרים אך הצופים שמרו על יחס פושר אליה, לכל היותר, וכי היא מצחיקה.
אבל יותר מהכל, בגלל שאני אוהבת את טינה פיי יותר מכל אישה אחרת בטלוויזיה היום.



אני אוהבת את 30 רוק משום שהיא היצירה הפמיניסטית כמעט השלמה ביותר שאני מכירה. היצירה היחידה שאני חושבת שמציגה מהות פמיניסטית שלמה יותר משלה היא הסיטקום "מרפי בראון" המצליח עד מאוד משנות התשעים המוקדמות. שתי הסדרות הן פמיניסטיות בצורה כמעט אגבית. זוהי לא מהות הסדרה, זה אפילו לא נידון בסדרה בצורה מסודרת, זה פשוט נובע מהיותן של היוצרות שלהן (דיאן אינגליש וטינה פיי) פמיניסטיות בעצמן. זה אפילו לא הפרמיס (נקודת המוצא) של הסדרה. יש סדרות בהן מספיק למקם אישה בסביבה גברית, וזה מספיק כדי להניע הומור מצבים קלאסי. אבל לא במרפי בראון, ולא ב-30 רוק. בשתיהן האישה היא כבר בסביבה גברית, וזה לא הפן החדש של חייה, שהוא הטריגר לסדרה. בשתיהן הטריגר הוא הצגתו של בוס חדש, שהוא ההפך הגמור מהן (ב30 רוק מדובר ברפובליקני שמרן, איש עסקים שלא מבין כלום בטלוויזיה, במרפי בראון מדובר בילד בן 25 שזוהי עבודתו הראשונה), וכן עמית שלא לרוחן (ב30 רוק זה טרייסי ג'ורדן בעל ההומור הנמוך, במרפי בראון זו קורקי שרווד, מלכת היופי הדרומית). בשתי הסדרות הנשים, שהן מטבען מוכשרות כמו כל גבר, חזקות כמו כל גבר, אבל ממש ממש לא גבריות, צריכות להסתגל למערכת שינויים שהיתה מוציאה מאיזון כל גבר (ואכן, כשג'ק דונגי נאלץ להתמודד עם שינויי גברי בחברה בה הוא עובד, גם הוא מעורער לרגע). כלומר, הקשיים שלהן לא נשיים בכלל, אבל הדמויות נשיות לגמרי. קשה להסביר איפה עובר הגבול, אבל הדמויות האלו אמיתיות בגבולות האפשר, מציאותיות בעולם סיטקומי, ויכולות להיות מוחלפות בקלות בגברים, מבלי לאבד את הקומדיה. כמובן, בשתי הסדרות הנשים נתקלות בסיטואציות שלא היו קורות אם לא היו נשים (לדוגמא, ממרפי מונעים להצטרף למועדון לגברים בלבד; וליז למון נאלצת להתמודד עם הטענה שנשים אינן מצחיקות), אבל אלו היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. הנושאים שמעסיקים את הסדרות הם בדרך כלל העולם המקצועי של הדמויות - השינויים בטלוויזיה, מעבר לפורמטים חדשים והתרחקות מטלוויזיה קלאסית ברוק 30, ושינויים בחדשות ואתיקה עיתונאית במרפי בראון. ממש לא נושאים נשיים בלבד.

יותר מזה, והסיבה האמיתית שאני אוהבת את הסדרות הללו מאוד, היא ששתי הנשים האלו הן לא רק חזקות, מוכשרות, אמיתיות וכן הלאה, הן גם מיזנתרופיות ולא חברותיות בעליל. אני אוהבת את זה משתי סיבות: הראשונה היא שגם אני שונאת אדם, והשניה היא שברור שהן לא התקדמו בגלל שהיו נחמדות או כי התחנפו, אלא כי הן באמת מוכשרות. כי אף אחד לא יכול לחשוד שקל לעבוד איתן.

למרות שיש הפרש של שנים ביניהן, אני מרגישה שהיה חלל בשנים האלו, כשאף סידרה לא הציגה את הנשיות הזו, ועשתה זאת טוב כל כך. ההפרש הזה גם מציג היטב כמה התקדמנו, כאשר מרפי עדיין זוכה להתייחסות שוביניסטית בגלוי (לא מרשים לה הכנס להריון, לא מאשרים לה לגזור את שיערה, היא חייבת להשאר יפה וכו') אבל למון כבר לא ממש צריכה להאבק בזה, ואין לזה מקום בעולם שלה (אם כי זה כמובן מציץ מעת לעת).

אני מקווה שכעת ש-30 רוק הסתיימה תקום סדרה חדשה שתתפוס את מקומה. מחלקת גנים ונוף יכולה להתחרות בהצגת נשים איכותית, אבל היא אוטופית מדי, והעובדה שגבר הוא שכותב אותה ניכרת. לא בתימות ולא בכתיבה הכללית (לזלי נופ בהחלט מתמודדת עם דעות קדומות משום שהיא אישה), אבל הטיפול בסוגיות האלו נוטה להיות טיפה יותר מדי שטחי, לטעמי, והפתרונות של הבעיות שלה מושלמים מדי. העולם האמיתי לא נראה כך, וגם הסיטקומי לא חייב להיות, כפי שפיי ואינגליש לימדו אותנו.