סיפור אהבה טוב לפחות כמו דמדומים

בעיה אחת שאני נתקלת בה בתור פמיניסטית שמאלנית, היא הדחף לכפות על כל העולם את דרכי הצודקת. ברור לי לגמרי שנשים דתיות צריכות להתנגד להדרה שלהן, ברור לי לגמרי שמתנחלים צריכים להתפנות מרצון, ברור לי לגמרי שההבדלים הבסיסיים בין נשים וגברים לא מצדיקים אי שוויון, וכו'. אבל זה לא עולם מושלם, ואנחנו צריכים לקבל גם את זכותם של אחרים לחשוב אחרת.

לדוגמא, אני כמובן תומכת בזכות האישה על גופה, אבל זכות זו כוללת את הזכות שלא לבצע הפלה. לפני כמה זמן היתה כתבה על אישה שילדה תינוק פגוע מאוד, שמת כמה שעות אחרי הלידה. המחלה שלו היתה ידועה בערך מאמצע ההריון, וההמלצה הרפואית היתה הפלה. אלא שהאישה דתיה ובחרה להשלים את ההריון, להביא את תינוקה לעולם, ולהפרד ממנו. הטוקבקים היו, כמובן, שהיא טיפשה ושהיה עליה להפיל. אבל אם אנחנו כל כך תומכים שאסור להתערב לאישה בהחלטה אינטימית כל כך, למה אנחנו לא מניחים לה לשמור על דעותיה השמרניות.

או כשאנשים שמתלוננים על כפייה דתית כופים עלי את האתאיזם שלהם.

בקיצור, לכל אחד מותר לבחור מה שהוא רוצה. פמיניזם לא יכולה להיות, אלא מנקודת המבט של פמיניזם של אוכלוסיות (זו פראפרזה על משפט שמישהו אמר על גנטיקה של אוכלוסיות, ואני מסכימה ששם כמו כאן, הקסם הוא בכמויות). כלומר, כל אישה יכולה לבחור לעשות מה שבא לה. לא כדאי, ואפילו אסור, לשפוט אישה על מעשיה הלא פמיניסטיים לכאורה. אישה יחידה לא יכולה לפגוע במעמד כל הנשים (למרות שמירי רגב בהחלט מנסה), ויאללה, תניחו להן. אבל כשרוב הנשים בוחרות לא ללמוד מדעים, בוחרות לקחת חופשת לידה ולא הבעל, בוחרות לכסות את עצמן שלא לפתות גברים זרים, בוחרות לא ללכת ברחוב בלילה - כחברה, עלינו לשאול את עצמנו למה זה קרה.

וכאן אני מגיעה לעניין הפוסט, והוא ריהאנה. ריהאנה בחרה לחזור לבן זוגה כריס בראון, שבעבר נהג באלימות כלפיה. היא עזבה אותו מעט אחרי האירוע האלים (אך לא מיד), והם התקמבקו בזמן האחרון. היא אמרה בראיון שהפרידה ממנו היתה מאוד קשה לה, והיתה בעקבות לחץ ציבורי, ושהיא לא באמת עיבדה את מה שקרה, או אפילו בחרה בפרידה. מאז שהזוג חזר להופיע יחד בציבור, הם זוכים לקיתונות של ביקורת, בין היתר מלינה דנהאם, שכידוע מעמד האישה הוא בראש מעייניה. אם ריהאנה היתה חברה שלי, כנראה הייתי אומרת לה שתזרוק את כריס מכל המדרגות. אבל אולי אם הייתי חברה שלה הייתי מכירה פרטים נוספים? אולי הייתי יודעת שהוא השתנה? שהוא בטיפול? האם הוא או Karrueche Tran (אין לי מושג איך הוגים את שמה) זכו לביקורת כזו כשהם החלו לצאת? אם הנקודה היתה דאגה כנה לריהאנה, הייתי יכולה להבין, אבל העניין הוא הביקורת עליה על כך שהסכימה לקבל אותו בחזרה למרות מה שעשה.

אלימות נגד נשים היא כמובן בעיה חמורה מאוד, בעולם כולו, אבל דווקא ריהאנה צריכה להיות זו שתישא את הבעיה הזו על גבה? ומדוע, משום שלא הסתירה את המקרה, כפי שנשים רבות במעמדה עושות (ואז יש פה גם אלמנט של צביעות מצד התקשורת שלעתים קרובות יודעת). כמה גדול צריך להיות הסלב בשביל שיהיה מותר לו להכות את בת זוגו?

לסיכום, אין לי מושג. אבל זה גורם לי לחשוב.

כמו כן, אני רוצה להודות לקורא שחיפש בגוגל את המחרוזת "אני רוצה להזדיין עם כמה גברים בו זמנית" והגיע לפה. אני בטוחה שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

לימון חום ואנגלי

היי, תראו, אני פה.

הסיבה שלא כתבתי זמן ארוך כל כך הוא שלא היה לי פנאי לכתוב כפי שרציתי. כלומר, היה לי פנאי לכתוב, אבל רציתי שכל פוסט פה יהיה מסה אינטליגנטית שנוצרה מאוסף רעיונות שאוחדו יחד, תוך שימוש בעריכה מחוכמת, לטקסט קצר ומחכים (וכך הגעתי למצב שבו יש לי המוני חצאי פוסטים שאני צריכה רק להוסיף להם חוכמה ולשלוח). בפועל, לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת למשימה הזו, וגם ככה למדתי שלאף אחד לא אכפת אם הטקסט מהודק או אינטליגנטי, כל עוד יש בו רעיון בסיסי הגיוני. ותמונות של ציצים.

In fact, forget the post.

אז מעכשיו הפוסטים יהיו, לכל הפחות, בגישת טייק אחד ו"שלח".

משהתגברנו על המכשול הזה, אפשר לחזור לעניינינו.

לפני שבועיים הסתיימה סדרה אהובה עלי עד מאוד, רוק 30. אני אוהבת אותה משום שהיא מתמצתת את מה שאני חושבת על סיטקומים ועל טלוויזיה חדשה, משום שהיא אהובת המבקרים אך הצופים שמרו על יחס פושר אליה, לכל היותר, וכי היא מצחיקה.

אבל יותר מהכל, בגלל שאני אוהבת את טינה פיי יותר מכל אישה אחרת בטלוויזיה היום.

אני אוהבת את 30 רוק משום שהיא היצירה הפמיניסטית כמעט השלמה ביותר שאני מכירה. היצירה היחידה שאני חושבת שמציגה מהות פמיניסטית שלמה יותר משלה היא הסיטקום "מרפי בראון" המצליח עד מאוד משנות התשעים המוקדמות. שתי הסדרות הן פמיניסטיות בצורה כמעט אגבית. זוהי לא מהות הסדרה, זה אפילו לא נידון בסדרה בצורה מסודרת, זה פשוט נובע מהיותן של היוצרות שלהן (דיאן אינגליש וטינה פיי) פמיניסטיות בעצמן. זה אפילו לא הפרמיס (נקודת המוצא) של הסדרה. יש סדרות בהן מספיק למקם אישה בסביבה גברית, וזה מספיק כדי להניע הומור מצבים קלאסי. אבל לא במרפי בראון, ולא ב-30 רוק. בשתיהן האישה היא כבר בסביבה גברית, וזה לא הפן החדש של חייה, שהוא הטריגר לסדרה. בשתיהן הטריגר הוא הצגתו של בוס חדש, שהוא ההפך הגמור מהן (ב30 רוק מדובר ברפובליקני שמרן, איש עסקים שלא מבין כלום בטלוויזיה, במרפי בראון מדובר בילד בן 25 שזוהי עבודתו הראשונה), וכן עמית שלא לרוחן (ב30 רוק זה טרייסי ג'ורדן בעל ההומור הנמוך, במרפי בראון זו קורקי שרווד, מלכת היופי הדרומית). בשתי הסדרות הנשים, שהן מטבען מוכשרות כמו כל גבר, חזקות כמו כל גבר, אבל ממש ממש לא גבריות, צריכות להסתגל למערכת שינויים שהיתה מוציאה מאיזון כל גבר (ואכן, כשג'ק דונגי נאלץ להתמודד עם שינויי גברי בחברה בה הוא עובד, גם הוא מעורער לרגע). כלומר, הקשיים שלהן לא נשיים בכלל, אבל הדמויות נשיות לגמרי. קשה להסביר איפה עובר הגבול, אבל הדמויות האלו אמיתיות בגבולות האפשר, מציאותיות בעולם סיטקומי, ויכולות להיות מוחלפות בקלות בגברים, מבלי לאבד את הקומדיה. כמובן, בשתי הסדרות הנשים נתקלות בסיטואציות שלא היו קורות אם לא היו נשים (לדוגמא, ממרפי מונעים להצטרף למועדון לגברים בלבד; וליז למון נאלצת להתמודד עם הטענה שנשים אינן מצחיקות), אבל אלו היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. הנושאים שמעסיקים את הסדרות הם בדרך כלל העולם המקצועי של הדמויות - השינויים בטלוויזיה, מעבר לפורמטים חדשים והתרחקות מטלוויזיה קלאסית ברוק 30, ושינויים בחדשות ואתיקה עיתונאית במרפי בראון. ממש לא נושאים נשיים בלבד.

יותר מזה, והסיבה האמיתית שאני אוהבת את הסדרות הללו מאוד, היא ששתי הנשים האלו הן לא רק חזקות, מוכשרות, אמיתיות וכן הלאה, הן גם מיזנתרופיות ולא חברותיות בעליל. אני אוהבת את זה משתי סיבות: הראשונה היא שגם אני שונאת אדם, והשניה היא שברור שהן לא התקדמו בגלל שהיו נחמדות או כי התחנפו, אלא כי הן באמת מוכשרות. כי אף אחד לא יכול לחשוד שקל לעבוד איתן.

למרות שיש הפרש של שנים ביניהן, אני מרגישה שהיה חלל בשנים האלו, כשאף סידרה לא הציגה את הנשיות הזו, ועשתה זאת טוב כל כך. ההפרש הזה גם מציג היטב כמה התקדמנו, כאשר מרפי עדיין זוכה להתייחסות שוביניסטית בגלוי (לא מרשים לה הכנס להריון, לא מאשרים לה לגזור את שיערה, היא חייבת להשאר יפה וכו') אבל למון כבר לא ממש צריכה להאבק בזה, ואין לזה מקום בעולם שלה (אם כי זה כמובן מציץ מעת לעת).

אני מקווה שכעת ש-30 רוק הסתיימה תקום סדרה חדשה שתתפוס את מקומה. מחלקת גנים ונוף יכולה להתחרות בהצגת נשים איכותית, אבל היא אוטופית מדי, והעובדה שגבר הוא שכותב אותה ניכרת. לא בתימות ולא בכתיבה הכללית (לזלי נופ בהחלט מתמודדת עם דעות קדומות משום שהיא אישה), אבל הטיפול בסוגיות האלו נוטה להיות טיפה יותר מדי שטחי, לטעמי, והפתרונות של הבעיות שלה מושלמים מדי. העולם האמיתי לא נראה כך, וגם הסיטקומי לא חייב להיות, כפי שפיי ואינגליש לימדו אותנו.