הבית הלבן: וואנדר וומן בחליפת מכנסיים.

(אזהרת ספוילר: עד סוף העונה השישית)
הבית הלבן היא סידרה מעניינת. היא שודרה בין השנים 1999 ו-2006, מעין תגובה שפויה וליברלית לבית הלבן האמיתי, שהיה רפובליקני באותה תקופה, היתה פופולרית יחסית וזכתה לשבחי המבקרים, אבל במהלכה בכל זאת זכה בוש לכהונה שניה, כך שהיא בעיקר הטיפה למקהלה.


בכל מקרה, הבית הלבן היא גם דוגמא לסדרה שאני מאוד על הגדר לגביה. מצד אחד, ארבע העונות הראשונות שלה מאוד מוצלחות: כתיבה טובה, משחק מעולה, דמויות חזקות, ומצד שני, הכל שם טיפה מושלם מדי.


זה מורגש בין היתר בדמויות הנשים בסדרה: האישה הבולטת של הבית הלבן היא כמובן סי ג'יי קרייג, בגילומה הנהדר של אליסון ג'אני (שמאז מגלמת רק דמויות מטורללות). סי ג'יי היא אישה מוכשרת. סופר מוכשרת. על טבעית כמעט. היא נראית טוב, מוצלחת בעבודתה (הבלתי אפשרית, כפי שאנחנו לומדים באחד הפרקים כשסי ג'יי לא נמצאת וחבר צוות אחר מחליף אותה), מצחיקה, כריזמטית, חכמה וחריפה מאוד. כשליאו מק'גרי (ג'ון ספנסר) נפטר בפתאומיות, היא נבחרת להחליף אותו בצעד שאולי מפתיע בתחילה, אבל נראה מאוד הגיוני - שהרי היא המוכשרת ביותר בצוות [אפשר לומר שהיא לא מושלמת בשני היבטים: הראשון הוא שאין לה משפחה, אבל כך גם לרוב הגברים בסדרה, ובפרט היא לא מוצגת כמי שלא מוצאת בן זוג, אלא שלא מעוניינת. היא דווקא מאוד מחוזרת. השני הוא שבתחילת עבודתה בבית הלבן היא היתה מאוד גרועה. אבל כבר ראינו דמויות אחרות ללא נסיון באותו התפקיד, והן היו גרועות בהרבה]. בקיצור, וואנדר וומן בחליפת מכנסיים.


כמובן, אפשר לטעון שזו דרכו של ארון סורקין: הוא כותב דמויות על טבעיות. כל חברי הצוות בבית הלבן הם מוכשרים מאוד, כפי שמצופה מאנשים שהגיעו למקום העבודה הגבוה ביותר שיוכלו לשאוף אליו בקריירות שלהם. אבל לכולם גם יש חסרונות: ג'וש ליימן שחצן (במיוחד למזכירה שלו), טובי זיגלר עם פתיל קצר, ליאו מק'גרי אלכוהוליסט, ואפילו הנשיא המושלם (בכל זאת, נשיא וזוכה פרס נובל) מוגבל רגשית ומתקשה להתמודד עם ביתו המרדנית. נדמה שהדמות המושלמת היחידה האחרת בבית הלבן הוא צ'רלי יאנג, אלא שצ'רלי הוא שחור, אז גם הוא נמדד בסקאלה אחרת מאשר "סתם גבר".


אבל כאן זה נהייה catchy: כשמסתכלים על נשים מוצלחות מאוד, מוצאים לעתים קרובות נשים, שלפחות כלפי חוץ, נראות מושלמות. הרבה מהן נראות טוב, חכמות הרבה יותר מהגבר המקביל, נעימות שיחה ובעלות חוש הומור. זה קורה, כמובן, משום שהן נמדדות הרבה יותר לחומרה מהגבר המקביל, בגלל הדעות הקדומות. אז האפליה נגד נשים גורמת לכך שאישה תצטרך להיות הרבה יותר טובה מכל גבר, משום שהטעות הראשונה שלה יכולה להיות עילה, עבור הבוס הגברי המוכשר ממנה פחות (אני מניחה שהבוס הוא גבר, משום שהנשים הללו הן לרוב פורצות דרך, ועדיין מהוות מיעוט), לקטוע את מסלול ההתקדמות שלה. אז לכאורה, הברירה הטבעית אפשרה את קיומה של סי ג'יי, או אישה שכמותה, ולא אף אחת אחרת, בתפקיד בכיר ובולט זה.


כל זה היה נכון, אלא שכלל השלמות חל על כל הנשים בסדרה, ולא רק עליה. גברת לנדינגהם, דונה מוס, קרול (המזכירה של סי ג'יי), ג'ינג'ר (המזכירה של סאם) ואבי ברטלט - כולם נשים מוצלחות מאוד, כולן מאוד overqualified לתפקידים שלהן. אבי (האישה הראשונה) אולי יוצאת מן הכלל, אם כי גם היא מציגה נשיות שמאוד פופולריות בטלוויזיה האמריקאית: האישה שמצליחה את הכל. היא רעיה נהדרת, אם טובה, רופאה מוכשרת ופולטיקאית חריפה. הנשיא היה צריך להיות רק אחד מאלו (פוליטיקאי, והוא זרק פנימה גם כלכלן), אבל אצלה זה איכשהו לא מוצג כהישג משמעותי. אבל בעוד שזה הגיוני (רואים את זה היום, עם מישל אובמה, סוג של סופרוומן אמיתית), לגמרי לא ברור למה שהמזכירות ישארו בתפקידן. הן לא צעירות כך שזה קרש קפיצה עבורן בקריירה (כמו מתמחים בבית הלבן), וכולן חכמות לפחות כמו הבוסים שלהן.


אז בעוד שהגיוני שנמצא בכל תפקיד את האישה המוכשרת ביותר לתפקיד, לא ברור שהן אלו. בעצם, האישה היחידה שלא עונה על המודל הזה, היא מרגרט, מזכירתו של ליאו, שהיא מעין אתנחתה קומית קלולסית-לכאורה, והיא היחידה שהיינו מצפים למצוא כמזכירה (וגם היא מאוד יעילה ומוכשרת). מלבד זאת, למרות שכל הנשים מאוד מאוד מוצלחות, הן נעדרות אמביציה, מה שסותר את העובדה שהן הגיעו לאן שהגיעו (לדוגמא, כאשר מתפנה תפקיד ה-chief of staff, נדמה שסי ג'יי היא היחידה שלא רוצה אותו).

כמובן, יכול להיות שהן לא אמורות להיות חכמות כל כך, אלא שזו תופעת לוואי של בעיה נפוצה בכתיבתו של סורקין: כל הדמויות מדברות אותו הדבר.


פמיניזם בבית הלבן


מעבר לדמויות הקבועות, יש גם דמויות מזדמנות, ובראשן איינסלי הייז ואיימי גרדנר. איינסלי הייז היא רפובליקנית צעירה עם מצפון, שלעומת הרבה רפובליקנים אחרים (לא אומר כולם, כי יש כמה רפובליקנים שמוצגים כבעלי שכל בסדרה הזו) יודעת לגבות את מערכת הערכים שלה עם עובדות. חוץ מזה היא דרומית, אז לא היה לה הרבה סיכוי מלכתחילה. היא גם יפיפיה בלונדינית שנוחה עם המיניות שלה ועם גופה. לעומתה איימי גרדנר היא פעילה פמיניסטית עם רגליים שממשיכות כל הדרך עד הרצפה, חכמה מאוד, פוליטיקאית חריפה, יפיפיה ברונטית שמרגישה בנוח עם המיניות שלה (זה התיאור שמתאים לכל הנשים בסדרה, כשחושבים על זה).  שתיהן מושלמות בצורה מגוחכת, ושתיהן מגיעות באופן מובהק על תקן "האישה". איימי מגיעה בתור מושא אהבתו של ג'וש, לוביסטית עם השקפה פמיניסטית שהיא עמוק בתוך המיינסטרים, אבל גם כשהיא מגיעה להיות ראש הצוות של האישה הראשונה, אין באמת דיון בדברים שהיא אומרת, והיא נשארת בעיקר על תקן היפיפיה עם הדעות והפה הגדול. לעומתה, איינסמלי מגיעה בתור הבחורה הבלונדינית שקרעה לסאם את התחת.


הגישה הפמיניסטית של איינסלי נבחנת מקרוב, בקטע המפורסם הבא, שהוא אחד הקטעים שאני הכי לא אוהבת בבית הלבן:

איינסלי כמובן רשאית להיות איזה סוג של פמיניסטית שהיא רוצה, אם בכלל, והיא מעבירה את הדעה הזו בצורה רהוטה. יש הרבה נשים שחושבות כמוה, אני יודעת (אם כי בעיני זה לא מוסיף הרבה שגבר חתום כתיבת הפרק הזה). אבל הנשים האלו, לטעמי, לוקות בחטא הגדול של "אם אני הצלחתי, כל אחת יכולה". כלומר, אם איינסלי המהממת הצליחה להגיע לאן שהגיעה מבלי שנתפסה כאובייקט מיני שלא יכול להתקדם, נוחה בגופה, אז כל אישה יכולה, ושיפסיקו כבר להתלונן על הטרדות מיניות. אבל המציאות קצת שונה. במציאות נשים לעתים קרובות נתפסות כאובייקט, כשתהיות על האופנים בהן התקדמו לאן שהגיעו עולות בכל חדר מלא גברים, שניה אחרי שהן יוצאות ממנו. העובדה שאיינסלי הצליחה להתגבר על זה ראויה להערכה. העובדה שהיא לא מרשה לאישה אחרת לחוש לא בנוח כשמישהי אחרת נתפסת כך - כבר לא כל כך.


אם זה היה גבר שמתלונן (הרבה גברים נוטים להתלונן שהתנהגויות, שהן בדרך כלל נייטראליות, בעצם פוגעות בנשים [כמו המקרה שגברים התלוננו בפני וייז כשהגרסה הנשית שלה בירכה את הנשים ב"הגעת ליעד, מהממת", בעוד שנשים לא מצאו את זה פוגע בכלל]), איינסלי היתה יכולה להגיד מה שהיא רוצה. אבל במקרה הזה המתלוננת לא הגנה רק על איינסלי, אלא בעיקר על עצמה. אי אפשר להפריד את האופן שבו בכיר בבית הלבן מדבר עם איינסלי בהקשר מקצועי, מהאופן בו הוא מדבר עם כל אחת אחרת (במיוחד בעיני מישהי שלא מכירה את טיב מערכת היחסים ביניהם). אם סיליה לא רוצה שסאם ידבר אליה כך, היא אומרת לו את שעל דעתה כבר עכשיו, כשהיא רואה אינטראקציה שלו עם מישהי אחרת, וכמובן, יכול להיות שאיינסלי היא כפופה של סאם, ולכן חוששת לבקש ממנו להפסיק. נכון, היא מתערבת בסיטואציה שהיא לא מכירה את טיבה, אבל זו סיטואציה שמשפיעה על סביבת העבודה שלה עצמה, ולכן יש להערה זו מקום.
ולבסוף, הקטע הזה מעצבן משום שהוא, שוב, מציג את הנשים בתור חבורה של אנשים ללא כל ערבות הדדית ביניהן. סורקים משסה בהנאה את שתי הנשים זו בזו, כאשר ברור שאף אחד מהן לא התכוונה לפגוע, וכשהאמירה הראשונית של סיליה היתה כל כך מינורית, שברור שאם היתה מעלה את ההסתייגויות שלה בפני איינסלי (היא לא עושה זאת משום שהיא לא מכירה אותה, אפילו לא את שמה), כנראה שלאיינסלי לא היתה את ההזדמנות לשאת נאום על כמה נשים רשאיות לאהוב סקס, שזה בעצם המסר שהועבר בסופו של דבר. אז תודה, סורקין, אבל המהפכה הפמיניסטית אומרת לי כבר שנים שמותר לי לאהוב סקס, אני מחפשת משהו עמוק יותר (that's what she said).


לסיכום, כפי שאין ולעולם לא יהיה ממשל מוצלח כמו זה של ג'ד ברטלט, אין ולא יהיו נשים כמו הנשים של הבית הלבן. המבחן האולטימטיבי, מבחינתי, הוא האם היו יכולים לבחור גבר לגלם את אחת הדמויות הנשיות (לא, הנשיות שלהן טמועה בהן עמוק מאוד, וההצדקה לקיומן של חלק מהדמויות), ולעומת זאת אם היו יכולים להחליף את אחד הגברים באישה (בהחלט כן. אני חושבת שאם סאם סיבורן או ג'וש ליימן היו נשים, לא היו צריכים לשנות כמעט כלום בסדרה. וגם צ'רלי, אם כי היא לא היתה שחורה).


וזה מה שאני חושבת על הבית הלבן.