יום שישי, 27 ביולי 2012

האנטומיה של גריי: על שיער מושלם ובכי מנוזל

האנטומיה של גריי (Grey's Anatomy) זכתה למוניטין של זבלון מטופש. אז נכון, היקום של הסדרה (זה שבו רק אנשים יפים [ועם שיער מושלם] נהיים רופאים, אסונות קורים לאותם האנשים יום יום, ואנשים משתפים עם המנתחים שלהם כל פרט בחייהם הפרטיים) הוא לא לגמרי מציאותי, אבל בכל זאת, אני לא חושבת שהוא זבל, ובמיוחד בהקשר של ייצוג נשים, אני חושבת שיש לו ערך.

ראשית, משום שהסדרה מסופרת מנקודת מבטה של מרדית' גריי (חכמה, יפה, דכאונית), הסדרה מראש מתמקדת בנשים בבית החולים. ובניגוד לסדרות רבות על רופאות מוכשרות, יפות וכו', גריי דווקא לא מוצגת כאישה בעולם של גברים, אלא כאישה בעולם של נשים.
הסדרה מגוונת מאוד. יש דמויות שחורות, לבנות, היספניות ואסייתיות (ויש כאלו שלא ברור מה הם, כמו אייברי המהמם עם העיניים התכולות). יש דמויות סטרייטיות, ויש לסביות. הומואים דווקא אין בסדרה, אבל זה כנראה משום שזכות הקיום של גברים בה, היא רק בהקשר לנשים: ההתמקדות בגברים היא רק בזכות מערכות היחסים שלהם עם נשים, ולא כשלעצמם. לדוגמא, יש עוד מנתחי מוח בבית החולים, אבל רק מק'דרימי מקבל את הפוקוס. כשההפך נעשה בסדרות (כלומר, אישה שכל ייעודה היא להיות העזר מנגדו של איזה גבר), זה מעצבן, אבל מכיוון שהאנטומיה של גריי היא ממש סדרה יחידה שעושה ההפך, אני מוכנה להחליק לה על זה.


הנשים בסדרה מייצגות את כל סוגי הנשיות. החל מהקרייריסטית שלא רוצה ילדים (כריסטינה, אריזונה), הקרייריסטית שכן רוצה ילדים ונאבקת להצליח בשני הדברים (ביילי), המשוחררת מינית (קאלי, לפני שהתמסדה), האישה הסטריאוטיפית שאופה ומטפלת ביתר (איזי), הגאונה המושלמת (לקסי), השלומיאלית (קפנר). לא כולן בסדרה יפות (למשל, ביילי), לא כולן רזות (למשל קאלי), לא כולן נחמדות (כריסטינה), בקיצור, אי אפשר למצוא מכנה משותף לכל הנשים, מלבד שכולם נשים, וכולן מנתחות. מכיוון שזה מכנה משותף רעוע למדי, מכיוון שעבודה משותפת לא מעידה על הרבה במשותף, יש מרחב לתמרון בכל היתר (ספציפית בכירורגיה יש מעט מאוד נשים, אבל ביקום הדמיוני הזה של האנטומיה של גריי, זה לא מתקיים). 


באשר לגברים, המנעד צר בהרבה. כולם גברים די מיושבים, רוצים משפחה וילדים, מתאהבים נואשות בכל מיני נשים (היוצא מן הכלל הוא מארק, שהגיע לסדרה בתור שרליל, אבל בתוך כמה עונות התיישר עם כל היתר). במערכות היחסים שלהם נראה שהגברים לא ממש מאתגרים את הנשים, ובאופן הכללי המטרה שלהם היא להציף קונפליקטים שמבוססים על התנגשות בין השקפות עולם, ואת זה הם מבצעים היטב.


הסדרה גם הולכת רחוק מאחרות כשהיא לא רק אומרת שהיא pro choice, אלא גם פועלת לפי העקרון. בדרך כלל בסדרות כאשר דמות נכנסת להריון לא רצוי, בהצלה אלוהית היא עוברת הפלה טבעית.
אף פעם אין דיון בהשלכות של זה, משום שהנשים גם ככה לא רצו את ההריון (ולכן מתעלמים מהטראומה שבאובדן הריון). באנטומיה של גריי כאשר רופאה נשואה נכנסה להריון, היא הפילה למורת רוחו של בעלה, על מנת להראות לנו שזו באמת זכותה של האישה, ושל האישה לבדה (הסידרה לא נוקטת באמת עמדה, כי עמדתו של הבעל גם נשמעת, ובסופו של דבר הצופה צריך לבחור צד).


אני לא מתיימרת לומר שהכל טוב בסדרה. עדיין, רוב הרופאות מאוד יפות. הן לובשות בגדי חדר ניתוח צמודים להפליא, והשיער שלהן תמיד נראה נפלא. הן תמיד עושות את הדבר הנכון (ולא מתלכלכות בפוליטיקה ה"גברית" לכאורה. בפועל, פוליטיקה היא אכן דבר מאוד גברי, אבל הנשים שמצליחות מצטיינות בה. לאחרונה בפרק ה"מה אם", ראינו שאם אליס גריי לא היתה חולה באלצהיימר, היא היתה מגיעה להיות הצ'יף, והיתה שולטת במשחק הפוליטי טוב יותר מריצ'רד). אבל גם הגברים בסדרה יפים, רגישים, עושים את הדבר הנכון ומזילים דמעה תוך כדי, כך שיש פה פשוט מציאות לא ריאליסטית, ולא התייחסות לא נאמנה לנשים.


בסיכומו של דבר, ברור שהסדרה אינה מופת טלוויזיוני בשום פרמטר. אבל היא יודעת את תפקידה בעולם (להיות גילטי פלז'ר שלא מאוד מתביישים בו), ובכך היא ממלאת את תפקידה. היא סדרה מבדרת (בידור מהסוג שגורם למרר בבכי מנוזל, אבל עדיין), אפקטיבית, עם קצב טוב ומוזיקה נעימה. אבל דווקא משום שהיא מכוונת לנשים צעירות, מעין אופרת סבון בניחוח טרגדיה יוונית, ומשום שהיא עוקבת אחר כללי הז'אנר בשלמות, היא מצליחה להכניס בדלת האחורית מסרים שאני חושבת שחשוב שיוכנסו.


אם מישהי באה לצפות באנטומיה של גריי משום שקיוותה שלקסי ומארק יהיו יחד בסוף, ועל הדרך ספגה קצת מסרים חיוביים על נשים  -  דיינו.

יום שישי, 20 ביולי 2012

פוסט אורח: על סקס והעיר הגדולה


את סקס והעיר הגדולה ראיתי בפעם הראשונה כשהייתי בת 23. בפעם הראשונה שהיא שודרה בארץ (בימים שבהם חיכינו שהערוצים השונים יקנו סדרות אמריקאיות) הייתי בתיכון והתנגדתי נחרצות לצפות בה כי חשבתי שאין לי צורך לראות חבורה של נשים בנות שלושים ומשהו מדברות על חיי המין שלהן. כמו כן, אני חושבת, חששתי להיתקל בסצנות מין שמראים בהן יותר מדי (בכל זאת, HBO) ובהיותי ילדה טובה ותמימה העפתי את הסדרה אל אחורי מוחי ולא חשבתי עליה כלל.


ואז, לפני כמה שנים, חברותי ואני השתחררנו מצה"ל והתחלנו לבלות הרבה יותר יחד, יצאנו לעיר, ישבנו בבתי קפה ורוב הזמן פשוט לא עשינו שום דבר. החברות, שלפתע התקרבנו הרבה יותר בזכות השהות המרובה שלנו יחד, דיברו המון על קארי, סמנתה, שרלוט ומירנדה. נראה היה כי כל אחת מזדהה עם אחת הבנות. זה גרם לי לתהות (שימו לב, קריצה לקארי), האם כל הבנות יכולות להזדהות עם אחת הדמויות בסדרה? האם יש בה יותר משיח בנות רדוד? יצאתי לבדוק.


אם כן, כפי שאני מניחה שכולם יודעים, מדובר בסדרה העוסקת בארבע נשים מצליחות בניו יורק, עשירות יותר או פחות ואבוי, הן כולן רווקות. קארי, הגיבורה, כותבת טור שנקרא 'סקס והעיר' לעיתון ניו יורקי, בעלת התמכרות קשה לנעלי מעצבים יקרות. קשה לי להאמין שמישהי מהצופות יכולה באמת ובתמים להזדהות עם דמותה, היא יותר מדי זוהרת, מגניבה, מתלבשת יפה, מקבלת מה שהיא רוצה. הבעיה היחידה שלה היא מחסור בכסף כביכול אבל נראה שזה לא באמת מפריע לה –  הדירה שלה גדולה פי שלוש מדירה ממוצעת של צעירות תל אביביות, ואני מניחה שגם מאלו של הצעירות בניו יורק (ע"ע הדירה של האנה ומארני ב"בנות").


שאר הדמויות עם זאת הרבה פחות מושלמות ועל כן הרבה יותר קל לנשים למצוא נקודות דמיון. ובכל זאת, מדובר בנשים שנכנסות לתוך סטריאוטיפ. כדי להזדהות באמת עם נשות סקס והעיר הגדולה יש להרכיב דמות הכוללת תכונות מסוימות מכל אחת מהבנות. מירנדה, הפייבוריטית שלי, היא עורכת דין נאה, רצינית ורציונלית, שארלוט היא סוג של מנהלת גלריה בעלת פנטזיות על בעל עשיר ומלא ילדים וסמנת'ה, אישה בת 40 פלוס שנראית מדהים, יחצ"נית מצליחה, שוכבת עם כל מה שבא לה ומתי שבא לה.החברות נפגשות כל פרק ודנות בבחורים שאיתן הם יוצאות באותו זמן ובחוקי משחק הדייטינג בניו יורק, שהוא רלוונטי לכל עיר אני מניחה.

כאשר ראיתי את הסדרה ואני, כאמור, בת 23, הרגשתי שהיא לא מאוד מחדשת לי הרבה. ה"חוקים" שהן מגדירות ידועים ומוכרים לי – לא שוכבים עם בחור בדייט הראשון, לא עושים דברים הרפתקניים שלא בא לך לעשות, משתדלים שלא לשכב עם ברמנים, למרות שזה עשוי להיגמר בילד וחתונה. אבל נדהמתי לגלות שלא רק אני וחברותי מדברות בפתיחות על עניינים שבינו לבינה אלא גם נשים בטלוויזיה. התקשרתי לחברה שהסבירה לי שאנחנו מדברות ככה כי התחנכו על הטלוויזיה מסוג זה. לפני מספר שבועות החל שידור מחדש של הסדרה ודיברתי עליה עם אמא שלי. היא שאלה אותי (ולא ידעתי אחרי זה איפה להתחבא מרוב בושה) אם גם אני וחברות שלי מדברות ככה. לא עניתי לה אבל בתוך תוכי חשבתי, איזה עצוב שהיא וחברותיה מעולם לא דיברו כך בעצמן. בערך חצי מהכיף בבחורים זה לדבר על זה אחר כך עם החברות.   


שתי מהפכות יצרה הסדרה - המהפכה הגדולה היא לא שינוי היחסים בין נשים וגברים אלא דווקא היחסים בין נשים. אחרי סקס והעיר הגדולה נערות ונשים ברחבי הגלובוס מבינות שבלי חברות אי אפשר לשרוד את המציאות של אישה בת זמננו. בנוסף, המהפכה הפמיניסטית יצרה שינוי קונספציה לגבי נשים אך אחת ממטרותיה היא גם הרחבה של חופש הבחירה של נשים. הרבה ביקורות נשמעו על העובדה שבסוף הסדרה ארבע החברות מצאו עצמן מחזיקות בבעל חתיך (טוב, חוץ משארלוט שבעלה מפצה בהמון אופי על מראה בינוני) אבל לדעתי זו אחת מנקודות החוזק של הסדרה. לי אין ספק ש-99 אחוז מהנשים רוצות להתחתן ולעשות ילדים בסופו של דבר. אבל זה העניין, מלבד שוויון זכויות כלכלי, אקדמי, מעמדי ומשפטי – נושאים שעדיין לא נפתרו ויש להילחם עליהם כל הזמן – הסדרה שינתה את הדרך שבה נתפסות נשים שבוחרות להתחתן בגיל מאוחר. נשים יכולות לבחור מתי להתחתן, עם מי, איפה, כמה ילדים הן רוצות וכולי. הדבר המשמעותי שהשתנה עבור נשות העולם המערבי הוא יכולת הבחירה, שהיא משמעותית כל כך בשבילנו. 

יום רביעי, 18 ביולי 2012

פרדוקס חד הקרן

אנשים רבים (לרוב גברים, אבל ממש לא רק), חושבים שלהשתמש בסטריאוטיפים מגדריים בצורה חיובית, זה בסדר. למשל "כל הנשים טובות במולטיטאסטינג", או "כל הנשים רגישות".
הבעיה עם אמירות מסוג זה היא שהן מטילות מערכת ציפיות לא הגיונית מנשים, ומתנה את האיכות שלך, בקיומן של תכונות סטיריאוטיפיות (כמובן שסטריאוטיפים מגיעים מאיפשהו, אבל הם לא נכונים תמיד).

כך אישה שאינה רגישה היא לא נשית, או אישה שלא מסוגלת להתמודד עם יותר ממשימה אחת בו זמנית היא לא אישה מוצלחת. זה חמור באותה מידה בדיוק עם גברים: כשמצפים מגבר "גברי" להיות זיין, קשוח, שרירי וחכם, כל מי שלא עונה על כל הדרישות הוא לא מספיק גבר.

עם נשים זה חמור במיוחד, כי אין אמצע. כלומר, או שהסטריאוטיפיים מעליבים, או שהם מחמיאים בצורה מופרזת. אין לי בעיה שיגידו לי שאני מדהימה כי אני מסוגלת לעשות המון דברים בו זמנית, אבל כשאומרים שאני מדהימה כי אני אישה, זה קצת גורע מהמחמאה. גם אין לי בעיה שיגידו לי שאני לא יודעת לחנות במקביל למדרכה, אבל כשאומרים שזה בגלל שאני אישה, זה מעליב (האמת שמאז שקיבלתי רשיון, הייתי צריכה רק מספר זעום של פעמים לחנות במקביל, ואני תמיד חונה ברוורס. אולי אני בכלל חונה מחוננת).

ולמה אני כותבת את זה? בגלל הכיתוב הזה, שהופיע בעמוד הפייסבוק של ניו פארם: 
"נשים הן גיבורות על - הן גם עושות הכל וגם יודעות איך להיראות טוב. ספרי לנו מה הטיפ שלך לשמירה על עור פנים רענן וטשטוש סימני עייפות"
בתגובה, אני כתבתי:
"נשים הן לא גיבורות על. בפרט, אם אישה נראית עייפה, זה לא אומר שהיא לא גיבורה, זה פשוט אומר שהיא, ובכן, עייפה.
כשאני עייפה זה בדרך כלל כי קמתי מוקדם מאוד, ואז למי יש כח להתאפר? במיוחד בחום בימים האחרונים. אז אני פשוט נראית עייפה, קורה. אני עדיין יפה :)" 
אני אשמח אם תגיבו גם, נשים וגברים כאחד.

הדברים האלו חשובים, וחשוב בעיני לדבר עליהם ולחשוב עליהם ולא לקחת אותם כמובן מאליו, משום שאלו הדימויים והדרישות שעומדות בפני נערות מהרגע שהן מתחילות להתבגר. לא סתם נערות הן תלמידות טובות יותר מנערים (כי נדרש מהן להיות ילדות טובות וממושמעות), לא סתם נערות מתחילות עם דיאטות בגיל מוקדם יותר (משום שמופעלים עליהן לחצים להיות רזות כמו הדוגמניות בפרסומות, שכן הן המודלים הנשיים העיקריים ואלו שסוגדים להם), וגם בגלל שאם נקבל קיום של סטטוסים כאלו בעולם, אנחנו בעצם אומרות שאנחנו מסכימות איתם.

אז לא, אין לי בעיה שיחמיאו לי. אבל שיחמיאו לי. שלא ישבחו אותי על התאמה לתבניות שמישהו אחר יצר, או יניחו הנחות רק בגלל המגדר שלי. 

יום שבת, 14 ביולי 2012

הבית הלבן: וואנדר וומן בחליפת מכנסיים.

(אזהרת ספוילר: עד סוף העונה השישית)
הבית הלבן היא סידרה מעניינת. היא שודרה בין השנים 1999 ו-2006, מעין תגובה שפויה וליברלית לבית הלבן האמיתי, שהיה רפובליקני באותה תקופה, היתה פופולרית יחסית וזכתה לשבחי המבקרים, אבל במהלכה בכל זאת זכה בוש לכהונה שניה, כך שהיא בעיקר הטיפה למקהלה.



בכל מקרה, הבית הלבן היא גם דוגמא לסדרה שאני מאוד על הגדר לגביה. מצד אחד, ארבע העונות הראשונות שלה מאוד מוצלחות: כתיבה טובה, משחק מעולה, דמויות חזקות, ומצד שני, הכל שם טיפה מושלם מדי.


זה מורגש בין היתר בדמויות הנשים בסדרה: האישה הבולטת של הבית הלבן היא כמובן סי ג'יי קרייג, בגילומה הנהדר של אליסון ג'אני (שמאז מגלמת רק דמויות מטורללות). סי ג'יי היא אישה מוכשרת. סופר מוכשרת. על טבעית כמעט. היא נראית טוב, מוצלחת בעבודתה (הבלתי אפשרית, כפי שאנחנו לומדים באחד הפרקים כשסי ג'יי לא נמצאת וחבר צוות אחר מחליף אותה), מצחיקה, כריזמטית, חכמה וחריפה מאוד. כשליאו מק'גרי (ג'ון ספנסר) נפטר בפתאומיות, היא נבחרת להחליף אותו בצעד שאולי מפתיע בתחילה, אבל נראה מאוד הגיוני - שהרי היא המוכשרת ביותר בצוות [אפשר לומר שהיא לא מושלמת בשני היבטים: הראשון הוא שאין לה משפחה, אבל כך גם לרוב הגברים בסדרה, ובפרט היא לא מוצגת כמי שלא מוצאת בן זוג, אלא שלא מעוניינת. היא דווקא מאוד מחוזרת. השני הוא שבתחילת עבודתה בבית הלבן היא היתה מאוד גרועה. אבל כבר ראינו דמויות אחרות ללא נסיון באותו התפקיד, והן היו גרועות בהרבה]. בקיצור, וואנדר וומן בחליפת מכנסיים.


כמובן, אפשר לטעון שזו דרכו של ארון סורקין: הוא כותב דמויות על טבעיות. כל חברי הצוות בבית הלבן הם מוכשרים מאוד, כפי שמצופה מאנשים שהגיעו למקום העבודה הגבוה ביותר שיוכלו לשאוף אליו בקריירות שלהם. אבל לכולם גם יש חסרונות: ג'וש ליימן שחצן (במיוחד למזכירה שלו), טובי זיגלר עם פתיל קצר, ליאו מק'גרי אלכוהוליסט, ואפילו הנשיא המושלם (בכל זאת, נשיא וזוכה פרס נובל) מוגבל רגשית ומתקשה להתמודד עם ביתו המרדנית. נדמה שהדמות המושלמת היחידה האחרת בבית הלבן הוא צ'רלי יאנג, אלא שצ'רלי הוא שחור, אז גם הוא נמדד בסקאלה אחרת מאשר "סתם גבר".


אבל כאן זה נהייה catchy: כשמסתכלים על נשים מוצלחות מאוד, מוצאים לעתים קרובות נשים, שלפחות כלפי חוץ, נראות מושלמות. הרבה מהן נראות טוב, חכמות הרבה יותר מהגבר המקביל, נעימות שיחה ובעלות חוש הומור. זה קורה, כמובן, משום שהן נמדדות הרבה יותר לחומרה מהגבר המקביל, בגלל הדעות הקדומות. אז האפליה נגד נשים גורמת לכך שאישה תצטרך להיות הרבה יותר טובה מכל גבר, משום שהטעות הראשונה שלה יכולה להיות עילה, עבור הבוס הגברי המוכשר ממנה פחות (אני מניחה שהבוס הוא גבר, משום שהנשים הללו הן לרוב פורצות דרך, ועדיין מהוות מיעוט), לקטוע את מסלול ההתקדמות שלה. אז לכאורה, הברירה הטבעית אפשרה את קיומה של סי ג'יי, או אישה שכמותה, ולא אף אחת אחרת, בתפקיד בכיר ובולט זה.


כל זה היה נכון, אלא שכלל השלמות חל על כל הנשים בסדרה, ולא רק עליה. גברת לנדינגהם, דונה מוס, קרול (המזכירה של סי ג'יי), ג'ינג'ר (המזכירה של סאם) ואבי ברטלט - כולם נשים מוצלחות מאוד, כולן מאוד overqualified לתפקידים שלהן. אבי (האישה הראשונה) אולי יוצאת מן הכלל, אם כי גם היא מציגה נשיות שמאוד פופולריות בטלוויזיה האמריקאית: האישה שמצליחה את הכל. היא רעיה נהדרת, אם טובה, רופאה מוכשרת ופולטיקאית חריפה. הנשיא היה צריך להיות רק אחד מאלו (פוליטיקאי, והוא זרק פנימה גם כלכלן), אבל אצלה זה איכשהו לא מוצג כהישג משמעותי. אבל בעוד שזה הגיוני (רואים את זה היום, עם מישל אובמה, סוג של סופרוומן אמיתית), לגמרי לא ברור למה שהמזכירות ישארו בתפקידן. הן לא צעירות כך שזה קרש קפיצה עבורן בקריירה (כמו מתמחים בבית הלבן), וכולן חכמות לפחות כמו הבוסים שלהן.


אז בעוד שהגיוני שנמצא בכל תפקיד את האישה המוכשרת ביותר לתפקיד, לא ברור שהן אלו. בעצם, האישה היחידה שלא עונה על המודל הזה, היא מרגרט, מזכירתו של ליאו, שהיא מעין אתנחתה קומית קלולסית-לכאורה, והיא היחידה שהיינו מצפים למצוא כמזכירה (וגם היא מאוד יעילה ומוכשרת). מלבד זאת, למרות שכל הנשים מאוד מאוד מוצלחות, הן נעדרות אמביציה, מה שסותר את העובדה שהן הגיעו לאן שהגיעו (לדוגמא, כאשר מתפנה תפקיד ה-chief of staff, נדמה שסי ג'יי היא היחידה שלא רוצה אותו).

כמובן, יכול להיות שהן לא אמורות להיות חכמות כל כך, אלא שזו תופעת לוואי של בעיה נפוצה בכתיבתו של סורקין: כל הדמויות מדברות אותו הדבר.


פמיניזם בבית הלבן


מעבר לדמויות הקבועות, יש גם דמויות מזדמנות, ובראשן איינסלי הייז ואיימי גרדנר. איינסלי הייז היא רפובליקנית צעירה עם מצפון, שלעומת הרבה רפובליקנים אחרים (לא אומר כולם, כי יש כמה רפובליקנים שמוצגים כבעלי שכל בסדרה הזו) יודעת לגבות את מערכת הערכים שלה עם עובדות. חוץ מזה היא דרומית, אז לא היה לה הרבה סיכוי מלכתחילה. היא גם יפיפיה בלונדינית שנוחה עם המיניות שלה ועם גופה. לעומתה איימי גרדנר היא פעילה פמיניסטית עם רגליים שממשיכות כל הדרך עד הרצפה, חכמה מאוד, פוליטיקאית חריפה, יפיפיה ברונטית שמרגישה בנוח עם המיניות שלה (זה התיאור שמתאים לכל הנשים בסדרה, כשחושבים על זה).  שתיהן מושלמות בצורה מגוחכת, ושתיהן מגיעות באופן מובהק על תקן "האישה". איימי מגיעה בתור מושא אהבתו של ג'וש, לוביסטית עם השקפה פמיניסטית שהיא עמוק בתוך המיינסטרים, אבל גם כשהיא מגיעה להיות ראש הצוות של האישה הראשונה, אין באמת דיון בדברים שהיא אומרת, והיא נשארת בעיקר על תקן היפיפיה עם הדעות והפה הגדול. לעומתה, איינסמלי מגיעה בתור הבחורה הבלונדינית שקרעה לסאם את התחת.


הגישה הפמיניסטית של איינסלי נבחנת מקרוב, בקטע המפורסם הבא, שהוא אחד הקטעים שאני הכי לא אוהבת בבית הלבן:




איינסלי כמובן רשאית להיות איזה סוג של פמיניסטית שהיא רוצה, אם בכלל, והיא מעבירה את הדעה הזו בצורה רהוטה. יש הרבה נשים שחושבות כמוה, אני יודעת (אם כי בעיני זה לא מוסיף הרבה שגבר חתום כתיבת הפרק הזה). אבל הנשים האלו, לטעמי, לוקות בחטא הגדול של "אם אני הצלחתי, כל אחת יכולה". כלומר, אם איינסלי המהממת הצליחה להגיע לאן שהגיעה מבלי שנתפסה כאובייקט מיני שלא יכול להתקדם, נוחה בגופה, אז כל אישה יכולה, ושיפסיקו כבר להתלונן על הטרדות מיניות. אבל המציאות קצת שונה. במציאות נשים לעתים קרובות נתפסות כאובייקט, כשתהיות על האופנים בהן התקדמו לאן שהגיעו עולות בכל חדר מלא גברים, שניה אחרי שהן יוצאות ממנו. העובדה שאיינסלי הצליחה להתגבר על זה ראויה להערכה. העובדה שהיא לא מרשה לאישה אחרת לחוש לא בנוח כשמישהי אחרת נתפסת כך - כבר לא כל כך.


אם זה היה גבר שמתלונן (הרבה גברים נוטים להתלונן שהתנהגויות, שהן בדרך כלל נייטראליות, בעצם פוגעות בנשים [כמו המקרה שגברים התלוננו בפני וייז כשהגרסה הנשית שלה בירכה את הנשים ב"הגעת ליעד, מהממת", בעוד שנשים לא מצאו את זה פוגע בכלל]), איינסלי היתה יכולה להגיד מה שהיא רוצה. אבל במקרה הזה המתלוננת לא הגנה רק על איינסלי, אלא בעיקר על עצמה. אי אפשר להפריד את האופן שבו בכיר בבית הלבן מדבר עם איינסלי בהקשר מקצועי, מהאופן בו הוא מדבר עם כל אחת אחרת (במיוחד בעיני מישהי שלא מכירה את טיב מערכת היחסים ביניהם). אם סיליה לא רוצה שסאם ידבר אליה כך, היא אומרת לו את שעל דעתה כבר עכשיו, כשהיא רואה אינטראקציה שלו עם מישהי אחרת, וכמובן, יכול להיות שאיינסלי היא כפופה של סאם, ולכן חוששת לבקש ממנו להפסיק. נכון, היא מתערבת בסיטואציה שהיא לא מכירה את טיבה, אבל זו סיטואציה שמשפיעה על סביבת העבודה שלה עצמה, ולכן יש להערה זו מקום.
ולבסוף, הקטע הזה מעצבן משום שהוא, שוב, מציג את הנשים בתור חבורה של אנשים ללא כל ערבות הדדית ביניהן. סורקים משסה בהנאה את שתי הנשים זו בזו, כאשר ברור שאף אחד מהן לא התכוונה לפגוע, וכשהאמירה הראשונית של סיליה היתה כל כך מינורית, שברור שאם היתה מעלה את ההסתייגויות שלה בפני איינסלי (היא לא עושה זאת משום שהיא לא מכירה אותה, אפילו לא את שמה), כנראה שלאיינסלי לא היתה את ההזדמנות לשאת נאום על כמה נשים רשאיות לאהוב סקס, שזה בעצם המסר שהועבר בסופו של דבר. אז תודה, סורקין, אבל המהפכה הפמיניסטית אומרת לי כבר שנים שמותר לי לאהוב סקס, אני מחפשת משהו עמוק יותר (that's what she said).


לסיכום, כפי שאין ולעולם לא יהיה ממשל מוצלח כמו זה של ג'ד ברטלט, אין ולא יהיו נשים כמו הנשים של הבית הלבן. המבחן האולטימטיבי, מבחינתי, הוא האם היו יכולים לבחור גבר לגלם את אחת הדמויות הנשיות (לא, הנשיות שלהן טמועה בהן עמוק מאוד, וההצדקה לקיומן של חלק מהדמויות), ולעומת זאת אם היו יכולים להחליף את אחד הגברים באישה (בהחלט כן. אני חושבת שאם סאם סיבורן או ג'וש ליימן היו נשים, לא היו צריכים לשנות כמעט כלום בסדרה. וגם צ'רלי, אם כי היא לא היתה שחורה).


וזה מה שאני חושבת על הבית הלבן.

יום שלישי, 10 ביולי 2012

מה מעצבן אותי?

התשובה המדוייקת היא "הכל". אבל אני אנסה למקד:


אני גדלתי על טלוויזיה. מגיל אפס, טלוויזיה.פרפר נחמד, רחוב סומסום, פוני קטן, הצלצול הגואל, בברלי הילס - יו ניים איט. לא יהיה מוגזם להגיד שבגילאים הרכים של 0-18, תפיסת העולם שלי עוצבה במידה רבה ממה שאמרו, הראו, עשו בטלויזיה.

קיבלתי את מה שראיתי בטלוויזיה בתור מציאות, בגלל שהייתי ילדה קטנה, והטלוויזיה היה עולם של מבוגרים. אז האמנתי שכל בני העשרה חיים בברלי הילס, יש להם prom היסטרי ובעיות סמים לרוב. האמנתי באהבת אמת של לובסטרים כמו של רייצ'ל ורוס. אתם מבינים את הרעיון. (לקריאה נוספת).


מטבע הדברים, כשהתבגרתי הבנתי שהקשר בין החיים והטלוויזיה הוא קלוש. כמו שכשקוראים כתבה על אירוע שהייתם עדים לו, פתאום מגלים שזה לא דומה בכלל למציאות. אחד הדברים שהכי הפתיע אותי ככל שהתבגרתי, הוא הדרך בו נשים מוצגות בטלוויזיה. מצאתי את עצמי בלי נשים להזדהות איתן על המסך. היו (ועדיין יש) הרבה דמויות גבריות שאהבתי, שנאתי, או הזדהיתי איתן, אבל נשים לא היו. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני לא כל כך מחבבת נשים, אבל זה לא לגמרי נכון. ואז התחלתי לראות דפוסים בנוגע לאופן שבו נשים מוצגות בסדרות.


לדוגמא, הנשים תמיד יפות. גם הבחורה הכי לא מושכת (בעולם הסדרה) רק צריכה לפזר את השיער ולהסיר את המשקפיים, ותהיה יפיפיה. זה נכון גם לגבי גברים, שהרבה מהם יפים יותר מאשר בעולם, אבל נתקלים בגברים לא יפים בטלוויזיה, גם בדמויות ראשיות, ונשים כמעט שלא (שלא לדבר על עניין הגיל).
הדבר הזה בולט במיוחד בסיטקומי משפחה: מלך השכונה, אריזה משפחתית (family matters), הנסיך המדליק מבל אייר, הפלינסטונס, honeymooners. בכולם בעל שמן אך אהוב (טוב, חוץ מב-honeymooners), עם אישה יפיפיה. בטח תתנו לי כדוגמא נגדית את "רוזאן", אבל ברוזאן שני בני הזוג היו שמנים, והיא היוצאת מן הכלל שמעידה עליו, וכך תמיד הוצגה - סדרה יוצאת דופן ופורצת גבולות בנוף הטלוויזיוני.
וזה בכלל בלי לדבר על המספר הגדול כל כך של משפחות, שבכלל לא היתה בהן אמא (אכתוב על זה בהמשך).

כלומר, אין הצדקה לקיום נשים שהן "רק" מצחיקות. וכל הקומיקאיות הגדולות של הטלוויזיה, הן במקרה יפות מאוד, כדי שיהיה מה לעשות בזמן שצוחקים. אז בזמן שג'ורג' קוסטנזה יכל להיות אדיוט שמן ומכוער, קריימר יכל להיות מחוסר עבודה הוזה, וג'רי סתם ממוצע, איליין היתה חייבת להיות יפיפיה, חכמה, מוכשרת ומחוזרת (גם אם בעלת ראש גדול מהממוצע) בשביל שתוכל להיות מצחיקה.


עוד דוגמא? בטלוויזיה אין כמעט נשים פגומות. משונה זה האמיתי החדש. כשהייתי בת 18 כתבתי את זה:
... בעולם הטלויזיוני שבו בחורות מוזרות הן פשוט נחשקות כל כך. פעם אחר פעם למדתי שככל שלבחורה יותר גינונים משונים היא נתפסת בידי בחורי התוכנית בתור (וסלחו לי על המילה:) חמודה. לכן אהבתי כל כך את לורליי (X2) מ"בנות גילמור" ואת גרייס מ"וויל וגרייס". וגם, אבוי לבושה, בקולנוע- אותו הדבר. מסתבר שככל שאת לובשת יותר שכבות (בקולנוע ללבוש גרבי ברך מפוספסות, מכנסיים לא לגמרי ארוכים, סנדלים, כובע צמר וסוודר ארוך נורא זה מושך, מוזר וסקסי. לי רק אומרים שיש לי חוש אפנה גרוע), ממלמלת יותר ועושה דברים מוזרים, את נחשקת יותר. בריג'ט ג'ונס, למשל היא גם שמנמונת (בגרסא הספרותית יותר מבזו הקולנועית, וגם שם לא ממש. אבל בגלל שהיא כזו כלה נצרף אותה למועדון השמנמנות ההולך ומתרחב [תרתי משמע. גיחי גיחי וכו']), גם פטפטנית, גם אלכוהוליסטית ומכורה לסיגריות, וגם זוכה בבחור גבוה, רחב, אדיש ומקסים, גם אם סובל מדפיקות רגשית חמורה. וכמובן שהיא רק מחליפה אותו בבחור שהוא עוד יותר גבוה, עוד יותר רחב, עוד יותר אדיש, והרבה יותר מקסים. וגם מר דרסי בכבודו ובעצמו! כנראה שחייבים להיות כוסיות בשביל שהמוזרות הזו תהיה מושכת..
כל הנשים האלו הן super women, שהפגם הכי בולט בהן הוא שהן מדברות הרבה, וגם אז מדובר בפניני חוכמה וקסם בלבד. מקבילה נשית לד"ר האוס או ארצ'י בנקר, קשה למצוא. ההרגשה היא כאילו כל כך מפחדים לפגוע באישה, שמציגים אותה בתור יצור חריג- תמיד יפה, תמיד חכם, תמיד מקסים. לא יכול להיות שכל הרופאות הן נחמדות, כל עורכות הדין הן רגישות וחדות. בטוח יש שם, בעולם, איזושהי אישה פגומה.


והאישה הזו היא אני. כלומר, כולנו, לא? איך אפשר להזדהות עם אישה שהיא מושלמת באופן שאני לעולם לא אצליח להיות, לא משנה כמה אנסה?

הדברים האלו מטרידים אותי, משום שגם היום, כנראה יותר מכשאני הייתי ילדה, לומדים על העולם מן הטלוויזיה. זה מטריד אותי מכיוון שלמרות שאני לא חושבת שכל סדרה צריכה לשקף את המציאות, ובהחלט יש מקום להצגת העולם בתור מקום בו כל הרופאים יפים להחריד, אבל לא יתכן שאף סדרה לא תשקף אף היבט של המציאות, כשזה נוגע לנשים. וזה מטריד אותי כמו שרופאים מתעצבנים כשהם צופים ב"האוס" (או פרומתיאוס), אלא שאצלי זה כל הזמן.


אבל לא הכל רע, ולא הכל מעצבן אותי. יש גם דוגמאות טובות, יהיו פה גם כאלו, אבל הן די נדירות, וזה מבאס.


ובנימה אופטימית זו: ברוכים הבאים!